רשב"א על בבא קמא ק״ו

1 הכא במאי עסקינן בשנשבע חוץ לבית דין. דכי קאמר רב דכל שלקח בעליו שבועה שוב לא ישלם היינו בשבועה אלימתא כי הך שבועה שנשבע בפני בית דין, דשבועה המחייבתו כפל או פוטרתו מן התשלומין היכי שנעשה בפני בית דין כדכתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים ואמרינן לעיל בבא קמא סג, ב ונקרב לשבועה.

2 יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין. קשיא לי, ואי משום סיפא בבית דין מכל מקום תיקשי לרב היכי משלם דכיון שקבלו בעליו בבית דין שוב לא ישלם. וליתא, דעל כרחין כולהו אית להו דלא אמר רב בשבועה המחייב את הכפל, דאם לא כן טוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל לרב היכי משכחת לה דהא טוען טענת גנב אינו משלם תשלומי כפל אלא בשנשבע וכדאיתא בריש פרק מרובה בבא קמא סג, ב ואיתא נמי בסמוך, וכן אית ליה לרב נחמן כדרבא דאמר דמודה רב היכי דהודה מעצמו שמשלם את הקרן ותדע לך מדאותביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן מרישא דהיכן פקדונו ולא אותביה מסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש משום דבהודה פשיטא להו דלא אמרה רב.

3 ולית הלכתא כרב אלא כרב נחמן דלית ליה כוותיה כדאמר רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך. וכתב הרי"ף ז"ל אתא חד סהדא דאית ליה גביה מנה ואשתבע שבועה דאורייתא ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא מצטרף בהדי סהדא קמא ומחייב לשלומי'.

4 לא קשיא כאן בקפץ כאן בלא קפץ. פירוש, קטן שהשביעו הבעלים או שנשבע הוא שלא מדעת בעלים ואף על פי שנשבע בפני בית דין. וכתב ר"ח ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה. והא דגרסינן בגיטין לה, ב מודה רב בקופצת, לאו שנחשבת כשבועה אלא רב דלא מגבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובה ע"כ. וי"ל דבעלמא שבועה היא וגובה כתובה באותה שבועה אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין כדרב ואי נמי לחייבו כפל אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת כפל אלא שבועה אלימתא שהשביעוהו בית דין בפניהם, וכבר הארכתי בדבר זה במקומה בגיטין פרק השולח.

5 ולטעמיך לישני ליה בשותף שטבח וכו'. והוא הדין דהוה מצי למימר לישני בשאכלו קודם שטוען טענת גנב ומכולהו חדא מינייהו נקטינן.

6 כי כתב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב. פירוש, אטוענת מלוה הוא דכתיב ובפקדון עצמו קמיירי, אלא דפקדון איכא תרי גווני טענתא, חדא טענת פקדון כלומר דשייכא בפקדון ולא שייכא במלוה דהיכי דהיינו נגנב או נאבד ונאנס ומתה מחמת מלאכה וכל דטעין הני טענתא הוא דלא בעו כפירה והודאה דכי כתיב כי הוא זה לאו אהני טענתא דשייכא בפקדון כתיב אלא אטענת מלוה דהיינו שטען לא הפקדתו בידי אי נמי החזרתיו לך דהיינו שייכא בהלואה, דשתי גווני טענות אלו נתערבו בפרשה זו היינו ערוב פרשיות שאמר, והוא הדין דלא מחייב אלא בשמודה מקצת וכופר מקצת כגון שטענו שתי פרות והוא מודה באחת וכפר באחת אבל אם הוא אומר לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתים לך וכופר בכל פטור, ואינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת דאטענות של מלוה היא דכתב רחמנא בפרשה זו כי הוא זה, וטעמא דמלתא כדרבה דאמר אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כלומר שיודע האמת כמוהו אבל בטוען טענה דשייכא בפקדון דהיינו אבד או נגנב או נאנס מעיז ומעיז לפי שבטוח בלבו לומר כן לפי שאין בעל הבית יודע אם אמת אם לאו ואין טוענו אלא מן הספק. ורש"י ז"ל לא פירש כן ויש על פירושו קושיות וגמגומין ואף על פי שמצאתי לר"ח ז"ל שפירש כן כפירושו של רש"י ז"ל, וכבר כתבתי בארוכה בריש פרק שנים אוחזין בטלית ג, א בסייעתא דשמיא.